פרופ' (אמריטוס) בן-עמי סלע, המכון לכימיה פתולוגית, מרכז רפואי שיבא, תל-השומר; החוג לגנטיקה מולקולארית וביוכימיה (בדימוס), הפקולטה לרפואה סאקלר, אוניברסיטת תל-אביב.
מי שמבקר בגן מוזיאון Rodin בפאריס, ודאי נתקל בפסל הברונזה שגובהו 1.80 מטר תחת הכותרת "החושב", יצירתו המפורסמת של פייר אוגוסט רודן.
יש הרואים בפסל את דיוקנו הדמיוני של דנטה וסמל רוחו החוקרת של האדם, דמותה אומרת כולה אותה פסימיות, אינטלקטואלית שהייתה אופיינית לשנות השמונים של המאה ה-19.
הדמות בפסל שרויה בהִתְעַמְּקוּת תוך שהיא רוכנת קדימה עם המבט המכוון כלפי מטה כאשר סנטרו נתמך על ידי ידו הימנית, תוך שהוא ספוג לחלוטין במחשבה. ידיו ורגליו של החושב רפויות, וכל כולו נתון באקט של מחשבה.
נראה שהחושב כמוהו כאצן, ואמנם הכריעה הנמרצת של האיש החושב וצמידות שריריו נותנת למתבונן בפסל את התחושה של הפוטנציאל הקינטי העצום הממתין להתפרצות או לזינוק. נראה שבכל רגע הדמות תזנק על מנת לתרגם את מחשבותיו לפעילות של ממש.
למתבונן המודרני, האינטראקציה עם האיש החושב משמשת להדגיש מסר שימושי, המתורגמת אצל המתבונן כהזדהות עם הפוטנציאל האצור בפסל, המשוחרר מכל מגבלות. הפשטות שבמסר זה חוזרת אצלנו לעתים קרובות מדי, כאשר האנרגיה שלנו מנוצלת לפעילות, שאינה תמיד מלווה במחשבה: תשומת הלב שלנו אינה מוקדשת דיה להצגת שאלות חשובות כגון "מדוע כדאי לבצע פעולה מסוימת", או "מה ניתן להשיג בביצוע פעולה מסוימת", או "מי יושפע מפעולה מסוימת".
תוך אי-התייחסות אקראית לכיוונים שהם אינם הולמים את הכוונות העמוקות ביותר שלנו. אנו מבזבזים את האנרגיה הסופית שלנו ובונים מורשת על מגדל קלפים.
רופאים, במיוחד, עשויים להתייחס לתזכורת זו כמסייעת. בין ניתוח התוצאות ברקורד האלקטרוני, השלמת נתוני המטופל, מילוי של טופסי ביטוח החולה, והתבוננות בהודעות א-מייל, ההזדמנויות לניתוח מצב החולה הן מוגבלות (Sinsky וחב' ב-Annals of Internal Medicine משנת 2016).
יחד עם זאת, אנו הופכים להיות קבלני פרויקטים, תפקידים ושגרות שאינם משרתים מטרות עמוקות במיוחד. החרטות שלנו המתרחשות באופן תוספתי, גורמות לנו להתבונן בחזרה על הקריירות שלנו מתוך פליאה היכן הן איבדו את משמעותן. בזבוז זמן תוך התבוננות לאחור מאפשרת לנו להגדיר את מבטנו ולגרום לשגרות היום להיות משמעותיות.
תחושה זו, כשלעצמה המתחזקת עם הזמן מוסיפה משמעות לעבודה שלנו, ומובילה לסיפוק מקצועי ולתחושה עמוקה של הישגיות (Press וחב' ב-JAMA משנת 2014).
במיוחד בימים אלה אנו חייבים לחשוב קשה על מה שאנו חושבים שהוא בעל ערך, כיוון שהאנרגיה ההתחלתית הנדרשת להתחלת כל פרויקט, אפילו הפשוט ביותר, גבוהה יותר ממה שנרשה מאתנו בכל עת בעבר.
אנו מבזבזים לעתים יותר זמן על פעולות אדמיניסטרטיביות, או על השלמת קוריקולום מאשר על השלמת הפרויקט הרפואי עצמו. בנטייה הבלתי פוסקת שלנו להתייחס לנתונים טריביאליים, אנו עלולים לאבד את מה שבאמת חשוב, מדוע נטלנו את ההתחייבות מלכתחילה.
אכן, המשמעות של כל אלה אינה שכל פריט בסדר היום הוא באופן ברור מה שאנו באופן מוחלט סבורים כמה שעלה בדעתנו לעשות.
זה חשוב שכל פרט בעשייה שלנו להיות בעל משמעות. פרטים רבים אינם ולא יהיו לעולם חשובים. למעשה, הראייה הרחבה של מה שאנו רוצים להיות כרופאים, חוקרים, מחנכים, ומובילים בתחום הבריאות, דורשת מחשבה ראשונית זהירה, באופן בו היבטים פחות משמעותיים בשגרה היומיומית שלנו יכולה להיות מוצדקת בתוך תחום הנרטיב בו בחרנו לחיות.
לגבי חלק מאתנו, האינטראקציה עם האיש החושב יכולה לעורר תחושה של קנאה. אנו יכולים להתבונן על הדמות הקולוסלית שאינה קשורה לעולם שסביבה, ונזכרים במספר הסחות דעת שגרתיות שתהפוכנה את אותה עוצמה של ריכוז בלתי אפשרית בחיינו. לכאורה, כמעט כל פעולה יומית שלנו מופרעת על ידי האִתּוּרִית, הסמרטפון או הסתבכות עם נתוני המטופל.
לאחרים, פסלו של Rodin יכול לשקף התמכרות לסיפוק תאוות אישיות. האיש החושב מתבודד מהעולם, ייתכן בהשפעת אדם אחר. ייתכן שהוא משאיר מטרה בלתי מושגת כדי שאחרים ישלימו אותה. ציניקנים עלולים אפילו למצוא את פעילות האיש החושב כקומית, או העמדת פנים כרגע של הרהור אוטנטי, בדומה לריטואלים רפואיים של השלמת פעילות מקצועית.
נקודות מנוגדות אלו נראות כמאתגרות את הנחת היסוד שההתבוננות האמיתית נחוצה, או אפילו אפשרית.
חשיבה, באופן מוסכם, אינה משיגה מטרה סופית תּוֹעַלְתִּית, בפרט אם אין נושא אחר לדון בו. אך אם כלל הקריירות יכולות להיבנות על רעיון בודד או על שלל רעיונות, האם אין אנו מצווים לשים רעיונות אלו במקום הראשון. או אז נהיה בסבירות גדולה יותר לחזור להתחייבויות שלנו עם הצדקה, תוך שכנוע בדבר החשיבות הייחודית שלהם בחיינו.
ייתכן גם שההשתקפות או ההרהורים שלנו יביאו ליצירת מסקנות בלתי נוחות: שכל ההתחייבויות שלנו אינן משיגות משמעות עמוקה יותר, שהמטרות שסברנו שהן בלעדיות שלנו הן למעשה אלו של הורה או של מנחה, או שנחלש הסיפוק שאנו חשים בעת הטיפול הרפואי במטופל. על כל פנים, האם אין זה טוב יותר להביא את כל הממשויות הללו לאור, ואז להמשיך לחיות תחת צילן? במקרה הטוב ביותר, אנו יכולים לחוש מעודדים להחזיר את כל מה שאהוב עלינו, גם אם אין ביכולתנו לשנות את כל האפשרויות שהביאו אותנו הלום.
למרות ש"האיש החושב" מצטייר כדמות סטטית, הוא נמצא על סף של תנועה, הוא גם נתפס כמי שנמצא ברגע של התרוממות מרהיבה מההדום שלו. התנוחה שלו נראית מכוונת, וכמתבוננים, אנו חשים שהצעד הבא שלו יהיה בעל חשיבות רבה, בהתחשב בביטחון שהוא מפגין ובתחושה החריפה של היותו נחוש.
הביטחון שלנו באשר לצעדיו הבאים של האיש החושב, הוא חלק מהיכולת הטבעית שלנו לזהות מה משמעותי בעשייה שלנו. "האיש החושב" עומד לקראת השגת משהו יוצא דופן, וזה גם חל עלינו אם אנו מתעכבים לרגע על מנת לחשוב.
בברכה, פרופ' בן-עמי סלע.
20/08/2023
לקריאת כל הכתבות של פרופ' בן-עמי סלע לחץ כאן